פסק-דין בתיק ע"א 11078/07

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' צור, סגן נשיא) מיום 25.3.07 ב-ת"א 4610/04, במסגרתו נדחתה תביעה שהגישה המערערת (ילידת 1935) נגד המשיבות בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים שאירעה ביום 2.8.03.

בבית משפט קמא היו בעלי הדין חלוקים בשאלה אם המערערת נפגעה בתאונת דרכים או באופן אחר. המערערת טענה, כי בעת שחצתה את הכביש ברח' בצלאל, מול ביתה, פגע בה רכב שהיה נהוג על-ידי המשיב 1 (להלן: הנהג), בבעלות המשיבה 2, ואשר השימוש בו בוטח על-ידי המשיבה 3. המשיבים טענו, לעומת זאת, כי הרכב בו נהג הנהג לא פגע במערערת וכי היא נפגעה כתוצאה מנפילה על המדרכה באירוע שהרכב בו נהג הנהג לא היה מעורב בו. בית משפט קמא ראה לדחות את התביעה בשל כך שבפי המערערת היו גרסאות שונות בדבר אופן התרחשות התאונה, ולא גרסה אחת ויחידה. בלשונו, " יש בגרסאות אלה משום התפתלויות שמובילות לדחיית התביעה". עוד נקבע, כי בבית המשפט העלתה המערערת גרסה חדשה, לפיה לא נפגעה מרכבו של הנהג, אלא נפלה בשל כך שנבהלה. בית המשפט הוסיף, כי הראיות שהביאו המשיבים אינן תומכות בגרסה לפיה הרכב פגע במערערת. התביעה נדחתה, אפוא, הן בשל כך שלא הוכחה והן לנוכח השינוי בגרסת המערערת (מפגיעה על-ידי רכב לנפילה כתוצאה מבהלה).

מכאן הערעור שלפנינו.

2.         בפתח הדברים נציין, כי מותב בית משפט קמא אשר פסק את הדין בתביעה לא שמע את חלק הארי של הראיות, אלא אך מקצת מראיות ההגנה (עדויותיהם של חיים פריזאנט מחברת "אלדן" ואלימלך קרסני, המומחה מטעם המשיבים). המערערת העידה במסגרת הדיון בבקשה לתשלום תכוף בפני כב' השופט מוסק (בש"א 7447/04), וב"כ הצדדים הסכימו כי עדות זו תשמש גם לצורך ההליך העיקרי. אחותו של הנהג, שישבה לצידו בעת התאונה, נילי רוטנברג (להלן: האחות) העידה הן במסגרת הדיון בבקשה לתשלום תכוף (בפני כב' השופט מוסק) והן בהליך העיקרי (בפני כב' השופטת באום-ניקוטרה, אשר דנה בתביעה לפני שהדיון בה הועבר לכב' השופט צור). הנהג, המתגורר דרך קבע בחו"ל, העיד בהליך הדומה להליך גביה של עדות מוקדמת לפי תקנה 171 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בפני עו"ד משה עובדיה, עוזרו המשפטי של כב' השופט צור.

3.         המערערת טוענת, כי גרסתה היתה אחת ויחידה ולפיה נפגעה מן הרכב בו נהג הנהג בעת שחצתה את הכביש. האפשרות, כי התאונה אירעה כתוצאה מנפילה בשל כך שהמערערת נבהלה מן הרכב הועלתה על-ידי הנהג והאחות, אך גם לפי אפשרות זו המדובר בתאונת דרכים. היינו, בכל מקרה המדובר בתאונת דרכים, ולכן טעה בית משפט קמא בדחותו את התביעה.

המשיבים טוענים, כי יש לקיים את פסק הדין מטעמיו.

4.         לאחר שנתנו דעתנו לחומר הראיות ולטענות הצדדים, בבית משפט קמא ולפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור. כאמור, מסקנותיה של הערכאה המבררת נסמכו על ניתוח חומר הראיות שהונח לפניה, ואין המדובר במצב דברים בו שומע בית המשפט את העדים ומבסס את ממצאיו העובדתיים ומסקנותיו המשפטיות על מידת האמון שרחש לדבריהם. לטעמנו, בחינה של חומר הראיות מעלה, כי בפי המערערת היתה גרסה אחת אחידה, לפיה הרכב בו נהג הנהג פגע בה לפני שסיימה לחצות את הכביש מול ביתה. הגרסה לפיה המערערת נבהלה מן הרכב ונפלה לא נשמעה כלל מפיה, אלא הועלתה כאפשרות על-ידי האחות. המערערת לא אימצה גרסה עובדתית זו ובא כוחה טען, כטענה משפטית, כי גם במקרה כזה המדובר בתאונת דרכים. אנו סבורים, אפוא, כי עלה בידי המערערת לבסס את התביעה כדבעי. להלן נבאר עמדתנו.

5.         גרסתה הראשונה של המערערת מובאת במסמך שנערך על-ידי מגן דוד אדום בזמן אמת (נספח ד' לתצהיר המערערת). על-פי האמור שם, " הנ"ל חצתה את הכביש [מלה לא ברורה] לעלות את המדרכה נפגעה בשוק ימין על-ידי אוטו...". כך נרשם גם בכרטיס קבלת חולה שנפתח בבית החולים "הדסה" באותו יום (" נפצעה בתאונת דרכים בתור הולכת רגל") (נספח ה' לתצהיר המערערת).

נסיבות מסירת הגרסה הראשונית על-ידי המערערת תומכות באמינותה, בדומה לרציונל העומד ביסוד כלל הרס גסטה, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות מן השמועה. זאת, מן הטעם שהאמרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש כי האמרה היא כוזבת (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשס"ד-2003, בעמ' 514; ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 689, 699-700; ת"א (י-ם) 3064/01 להב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 20.2.06). בית משפט קמא לא ראה לייחס משמעות למסמכים אלה וציין, כי הללו לא נערכו על-ידי מי שראה את התאונה. ואולם, משקלה הראייתי של גרסתו הראשונית של הנפגע בתאונה איננו נלמד מזהות עורך המסמך, אלא מן העובדה כי המדובר בגרסה אותנטית, שנמסרה בזמן אמת, בקשר עם קבלת טיפול רפואי, בטרם היה לנפגע סיפק לשקול אם גרסה זו גם תיטיב עימו.

לאחר מכן, ביום 9.12.03, נגבתה מן המערערת הודעה במשטרה (מוצג נ/1) שם אמרה, כי " בתאריך 2.8.03 בשעה 20:50 בערך חציתי את הכביש ברחוב בצלאל מול הבית שלי מכיוון הבית שלי לכיוון הצד השני תוך כדי שחציתי את הכביש הגיע רכב מצד ימין שלי ופגע בי ונזרקתי על המדרכה שם נפלתי..." (שורות 1-4).

בכתב התביעה נאמר, כי המערערת נפגעה בתאונת דרכים על-ידי הרכב, כהולכת רגל, עת חצתה את רחוב בצלאל, כאשר הנהג נהג ברכב (סעיף 4 לכתב התביעה).

בתצהיר התומך בבקשה לתשלום תכוף נאמר: " חציתי את הכביש ברחוב בצלאל בירושלים, וכשעמדתי לסיים את חציית הכביש, פגע בי רכב" (סעיף ג(3)).

בחקירתה הנגדית במסגרת הבקשה לתשלום תכוף אמרה המערערת, כי היא זוכרת " שהוא נתן לי מכה והעיף אותי למדרכה, הרכב" (בעמ' 2, שורה 11). לדבריה, לא ראתה את הרכב המתקרב ולא שמעה צפצוף. בהמשך שללה המערערת את האפשרות, כי החבלות ברגלה נגרמו מן המדרכה (בעמ' 3, שורות
19-20; בעמ' 4, שורות 7-8). המערערת חזרה ואמרה, באשר לאופן קרות התאונה: " ...קיבלתי מכה מהדחיפה שהאוטו דחף אותי, אני ראיתי את עצמי על המדרכה מהדחיפה של האוטו" (בעמ' 4, שורות 14-15).

גרסה זהה מצויה גם בתצהיר העדות הראשית של המערערת בתיק העיקרי (סעיפים 3 ו-6). כאמור, בהסכמה לא נחקרה המערערת פעם נוספת.

הנה כי כן, גרסתה של המערערת היתה אחת ויחידה, אחידה וצלולה, כי נפגעה מן הרכב בו נהג הנהג בעת שחצתה את הכביש ברח' בצלאל. גרסה זו נמסרה מיד בסמוך לתאונה והמערערת התמידה בה באופן עקבי לכל אורך הדרך. במצב דברים זה לא היה מקום לקבוע, כי המערערת שינתה את גרסתה או כי אימצה גרסה בדבר בהלה ונפילה. נזכיר, כי בית משפט קמא לא שמע את עדות המערערת (אשר ניתנה בפני כב' השופט מוסק) ומסקנותיו בדבר השינויים בגרסה נסמכו על המסמכים שהיו לפניו. אנו סבורים, כי שגגה נפלה מלפני בית משפט קמא בענין זה וכי עיון בחומר מעלה, כאמור, כי בגרסתה של המערערת לא היה כל שינוי.

6.         בית משפט קמא ראה להפנות לתמונות רגלה של המערערת שהוגשו לתיק מהן עולה, כי נפצעה בחלק הפנימי של הרגל. בית המשפט סבר, כי פציעה בחלק הפנימי של הרגל הימנית אינה מתיישבת עם פגיעה על-ידי מכונית מימין. עיינו בתמונות רגלה הפצועה של המערערת. המדובר ברגל שניכרים בה סימני חבלה קשים בחלק החיצוני ובחלק הפנימי של השוק. נראה, כי דווקא החבלה בחלק החיצוני של השוק קשה יותר. כך או כך, בוודאי לא ניתן לומר שהמדובר בחבלה בחלק הפנימי של הרגל בלבד. נזכיר גם, כי המערערת עברה שמונה ניתוחים ברגל ואושפזה בבית החולים מספר חודשים.

7.         בית משפט קמא נדרש לגרסאות הנהג והאחות באשר לאופן קרות התאונה ומצא כי הללו לא ראו כיצד נפלה המערערת ומאיזו סיבה, ולכן לא ניתן ללמוד מפיהם כיצד אירעה התאונה. הנהג מסר בתצהירו, כי הבחין במערערת חוצה את הכביש באלכסון. הוא האט את מהירות הנסיעה, ואולם המערערת לא המשיכה בחציית הכביש אלא נעצרה " והחלה ללכת בכיוון הירידה בנתיב הנסיעה שלי" (סעיף 4 לתצהיר). הנהג הוסיף, כי עצר את המכונית ב" עצירה מוחלטת" מספר מטרים לפני המערערת, אך היא החלה לרוץ לכיוון המדרכה ונתקלה בעמוד שהיה מוצב על שפת המדרכה. באופן זה " לא היה כל מגע בין הרכב ובין האשה. הפגיעה נגרמה לה כתוצאה מהעמוד שהיה במדרכה" (סעיף 6 לתצהיר).

האחות מסרה גרסה דומה, אלא שלדבריה " אחי הסיט את הרכב שמאלה תוך כדי בלימה, והרכב עצר עצירה מוחלטת, ללא שפגע באשה" (סעיף 5 לתצהיר). האחות מציינת כי לא ראתה כיצד המערערת נפלה, ולדבריה היא נתקלה " במשהו" ונפלה. העדות בדבר הסטת הגלגלים שמאלה מתיישבת גם עם ממצאי השוטר שהגיע למקום, כאמור בדו"ח הפעולה שערך (מוצג נ/3). השוטר רשם, כי הגלגלים הקדמיים של הרכב היו מופנים לכיוון מרכז הכביש. הנהג בחקירתו הנגדית לא זכר שהסיט את הגלגלים למרכז הכביש וסבר שאין המדובר ב" דבר משמעותי", אך ראה להוסיף: " אני לא חיפשתי איך לברוח משום דבר" (בעמ' 11, שורות 4